🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בברכת הבנים הנאמרת מדי שבת, אנו אומרים: "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". יעקב אבינו הוא זה שקבע את הנוסח הזה, וקבע גם את הסדר — אפרים תמיד קודם למנשה. פרשת ויחי, המספרת על ברכת יעקב לבני יוסף, טומנת בתוכה יסוד עמוק שיעקב מצווה עלינו לדורות: כיצד להסתכל על החיים.
כשיוסף מגיש את שני בניו לברכת אביו, הוא שם את מנשה, הבן הבכור, בימין — לקבל את ברכת הבכורה — ואת אפרים בשמאל. אך יעקב אבינו "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו" — הצליב אותן, כדי לברך את אפרים הצעיר בימינו ואת מנשה הבכור בשמאלו. מבארים המפרשים שיעקב עשה זאת מדעת, כי מנשה הבכור לא היה ראוי לברכת הבכורה במידה כמו אפרים.
ומבאר האבן עזרא דבר נפלא: יעקב אבינו לא רצה לבייש כלל את מנשה. הוא לא אמר למנשה "לך לשמאל" ולא אמר לאפרים "לך לימין" — הוא כלל לא הזיז אף אחד מהם ממקומו. מה הוא עשה? הוא שיכל את ידיו בשקט, מבלי לומר דבר. ייתכן שהבנים אף לא הבחינו כלל במה שנעשה, שכן ראשיהם היו כפופים בשעת קבלת הברכה. וכפי שאומרים על דרך אבות: כאשר מישהו מפריע לך בחיים, אל תזיז אותו ממקומו — עדיף שתזיז את עצמך. להפוך את הידיים זה הרבה יותר קל ועדין מלהזיז אדם אחר.
כדי להבין את עומק הדברים, יש להתבונן בחייו של יוסף עצמו. יוסף גדל בבית יעקב אבינו, למד בבית המדרש בקדושה עצומה — ולפתע נזרק לבור, נמכר לעבד לפוטיפר, שאשתו ניסתה להחטיאו, נכלא בבית האסורים, ורק לאחר מכן התעלה להיות משנה למלך מצרים. כל אותן שנים לא ידע יוסף מאבא, מאחים, מתורה — הכול נדמה כנשכח ונעלם.
וכשנולדים ליוסף ילדים, הוא קורא לכל אחד מהם שם, וכל שם מבטא הסתכלות אחרת לגמרי על החיים. את בנו הראשון קרא "מְנַשֶּׁה", ואמר: "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" — זהו כל הכאב על מה שאיבד: אבא, בית המדרש, כל הקדושה, ועתה נמצא בשיא הטומאה. ואילו לבנו השני קרא "אֶפְרַיִם", ואמר: "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" — כאן מבט אחר לגמרי: נכון, איבדתי הרבה, אבל בתוך כל הצרות, הקדוש ברוך הוא הוציא אותי מבית האסורים, נתן לי אישה, זיכה אותי בילדים — יש נקודות אור נפלאות גם בתוך הכאב. יוסף חשב תמיד: קודם כל יש הרבה על מה לבכות ולהצטער, ורק לאחר מכן מודים לקדוש ברוך הוא גם על נקודות האור.
יוסף מביא את שני בניו, ובכך למעשה מביא לפני אביו את שני המבטים על החיים גם יחד. ויעקב אבינו אומר לו: "יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי" — אני מבין כיצד קוראים לו, אני מבין מה טמון מאחורי כל שם. ואני יכול לומר לך מניסיון חיי שלי: גם אני עברתי המון ייסורים — עברתי את לבן, עברתי את עשו, עברתי את צער דינה, ועוד צרות רבות. ומניסיון חיי אני אומר לך: תשים תמיד את אפרים לפני מנשה. תמיד, תמיד, בכל מצב בחיים — קודם כול תשים את נקודות האור, את "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאַרְצִי", ורק אחר כך, אם בכלל, את הצער. תמיד להתבונן ולראות תחילה את הנקודה היפה שבחיים.
מה יכול היה להיות יותר גרוע ליוסף מכל מה שעבר עליו? ובכל זאת הוא מצליח להודות לקדוש ברוך הוא על הטובות שיש. וכפי שאמר דוד המלך: "בֵּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'" — בתוך כל צרה, ראה תמיד את האור. כך גם הסנהדרין הסכימו איתי, וכל מיני נקודות אור נוספות — את הנקודות הטובות תמיד שמים ראשונות. רק כך מצליחים בחיים.
וכך אנו רואים גם במציאות: יעקב אבינו קרא לבן הבכור מנשה, אך מה יצא ממנשה? לא דבר פשוט. ואילו מאחיו הקטן, אפרים, יצא יהושע בן נון, שינחיל את הארץ לעם ישראל וילמד להם תורה. הילד שנקרא על שם "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" — הוא זה שפורח, ומצדיקי עולם יוצאים ממנו. ולכן כל אב מברך את בנו לדורות: "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" — בכל מצב בחיים, שים תמיד דגש על נקודות האור, על "כי הפרני אלוקים" גם בתוך "ארץ עוני".
כפי שכתוב: "חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ" (תהלים כו) — כשאדם שם את חסד ה' לנגד עיניו, הוא זוכה ללכת תמיד בעבודת ה', לפרוח, ולהוציא ממנו ומבניו ילדים צדיקים ומעשים טובים. זו הדרך שהנחיל לנו יעקב אבינו. יהי רצון שיהיה לכל אחד ואחד מאיתנו כמה דקות ביום להודיה — לרשום בפנקס, לחזור ולקרוא בו, ולהתעורר להודות לה' על החסדים, ונזכה גם אנחנו שיצאו מאיתנו ילדים צדיקים בעלי מעשים טובים.